שני, 19 נובמבר 2018
  • הרצאות - "מסעות במילים ומצגות"
    המתארות מסעות שטח, חוויות, מפגשים עם תרבויות ואנשים...
  • טיולי ג'יפים בירדן
    בנהיגה עצמית בואדי רם פטרה קע' ג'עפר דיסה ועוד..
  • טרקים ומסעות שטח ברחבי העולם..
    טרקים בחו"ל וטיולים בארץ רב יומיים וחד יומיים..
  • טיולי ג'יפים בישראל
    טיולי ג'יפים לבעלי ג'יפים ובני משפחותיהם -חוויה מגבשת למשפחה..
  • טיולי ג'יפים בחו"ל
    בנהיגה עצמית.. חוויה מעצימה לכל חובבי טיולי שטח ואתגר..
Close
I'm not a robot
 
 
 

שיירות מדבר בדרכי הבשמים

שיירות מדבר בדרכי הבשמים  (בעריכת עזרא אוריון ויעקב עיני, בהוצאת מדרשת שדה בוקר.)

א. הופעת שיירות מדבר

מקובל על החוקרים לתארך את הופעת הגמל, כרכב שיירות מדבר** במזרח הקרוב, למאות

ה - 11- 13 לפנה"ס.

עד אותה תקופה אילצה תפוצת המשקעים את שיירות החמורים, הידועות כבר כאלפיים שנה

מוקדם יותר, לנוע ממסופוטמיה במעלה נהר פרת עד אזור תיפסח, ולהגיע אל בקעת הלבנון או

אל נאת דמשק (אופום או אופי במצרית), תוך עקיפת המדבר הסורי מצפון, לחצות את ארץ-

ישראל ולנוע לאורך חוף סיני עד לאזור הדלתה.

תפוצת המשקעים במזרח התיכון התוותה לא רק את דרכי שיירות החמורים, הפרדים והסוסים

לאורך שולי הסהר הפורה, אלא גם את צירי התנועה של הרכב האופני הנגרר על-ידי בהמות אלו:

עגלות, כרכרות ומרכבות. עגלות בעלות גלגלי עץ מלאים ידועות כבר בתרבות השומרית, בחצי

הראשון של האלף ה- 3 לפנה"ס. המרכבה בעלת אופן החישורים, ידועה במזרח התיכון החל מן

המאה ה18- לפנה"ס. הגלגל כמעט לא חדר אל המדבר עצמו עד הופעת הרכב המוטורי, סביב

ראשית המאה הזאת, ערב מלחמת העולם הראשונה.

התפתחות שיירות של גמלים*** בסוף האלף ה - 2 לפנה"ס היוותה מהפכה תעבורתית, שפתחה

צירים ישירים חוצי-מדבר מן המפרץ הפרסי ומדרום-ערב אל הים-התיכון. הופעתן של נאות-

המדבר פטרה ותדמור כערי שיירות, מהווה ביטוי מובהק להתפתחות זו.

המיצר הגיאוגרפי שבין ראש מפרץ אילת ובין ים-המלח, ניקז חלק ניכר מצירי שיירות אלה אל

הנגב. יש להניח, שהחל מסוף האלף ה - 2 חוצות אותו אורחות גמלים ומתמסדים בהדרגה

דרכים ראשיות וחניוני לילה ליד מקורות מים.

** המושג 'שיירה' (בארמית: שירתא, בערבית: שיארה) איננו מגדיר את מין הפרטים המהווים

אותה ואת מספרם. בפפירוסי זנון משנת 259 לפנה"ס נמצא "חשבון הכנסות משיירות גמלים", המתאר

שיירות בנות ארבעה גמלים, הפועלות על 'דרך הים'. שיירה יכולה למנות עשרות, מאות

ואף אלפי גמלים.

*** גמל באכדית: גמלו; בארמית: גמלא; בערבית: ג'מל.

הרודוטוס מדווח בשנת 448 לפנה"ס על שווקים שבין קדיטיס (עזה) ויניסוס (חאן יונס?),

המופעלים בזיכיון על-ידי "ערבים חופשיים ממס" לשלטון הפרסי. נראה, שיש לראות בעיקר

בעזה את 'פי הצינור' של צירי סחר המור, הלבונה, הזהב והתבלין, מעת היתמסדותה של רשת

שיירות המדבר, סביב המאה ה - 10 לפנה"ס, ועד לתקופה הרומית-ביזנטית (המאות ה - 2 עד

ה - 7 לסה"נ).*

תיארוך הופעתה של הישות הערבית-נבטית בנגב הינו עדיין מעורפל. ניתן לתארך אותה לסוף

התקופה האשורית - ראשית הפרסית (המאות ה - 8 עד ה - 6 לפנה"ס). עדויות ארכיאולוגיות

לחניונים נבטיים מן המאה השלישית לפנה"ס במואה ובעבדת, וכן למצד נבטי במואה ולמצודה

נבטית בתל ניצנה מן המאה השנייה לפנה"ס, מסמנות את שלב היאחזותם הברורה בנגב.

החניונים מתפתחים בהדרגה כחאנים, ואלה מהווים, כנראה, מרכזי - גיבוש לערים הנבטיות

העתידיות.

תפוצת הערים הנבטיות והכפרים שביניהן מבטאת בבירור את תפוצת המשקעים באזור זה:

רק בתחומי המפנה הגשום הצפוני-מערבי של הר-הנגב הפכו החאנים לערים, ששילבו שירותים

ואבטחת שיירות בחקלאות מדברית מפותחת ובגידול צאן.

ב. הגמל - תפוצה וביות

הגמל החד-דבשתי(Camelus dromedarius) נפוץ בעיקר בדרום-מזרח אסיה ובצפון-אפריקה,

כולל המזרח-התיכון, ואילו הגמל הדו-דבשתי (C. Bacterianus) נפוץ בעיקר במדבריות הקרים

של אסיה המרכזית. תהליכים אבולוציוניים, בשילוב תכונות פיסיולוגיות ודרכי התנהגות, הביאו

להתאמתו של הגמל להישרדות בסביבה מדברית.

תיארוך ביותו של הגמל שנוי במחלוקת חוקרים. עצמות גמלים נמצאו באתרים פריהיסטוריים מן

הפליאולית התחתון באסיה התיכונה, בהודו ובצפון-אפריקה. עצמות גמל בר נתגלו בחפירות של

עובדיה שבעמק הירדן, בשכבה המתוארכת ל1.250.000- לפנה"ס, ובמדבר הנובי באתרים

מוסטריים - כ40.000- לפנה"ס. המושג 'ביות' (Domestication) כולל קשת של תפקודים:

בהמת מרעה, התורמת לאדם חלב, צמר ובשר; בהמת משא ביתית להעברת אוהל או מיטלטלין

לטווחים קצרים; בהמת חריש, דייש והובלת יבולים; רכב תקשורת וסחר ארוכי-טווח; רכב

לחימה.

יש המתארכים את ביות הגמל לתקופות הפריהיסטוריות הנזכרות, ויש המתארכים אותו לתקופה

הכלקוליתית - האלף הרביעי לפנה"ס.

* תופעה מקבילה לעזה באותן תקופות הייתה לפטיס מגנה Leptis Magna, בחוף לוב, כיום לבדה

ממזרח לטריפולי - מושבה פיניקית מהמאה העשירית לפנה"ס. הייתה כפופה לקרתגו ואחריה

לרומי. עושרה מיוחס על-ידי ההיסטוריונים להיותה 'פי הצינור' של נתיבי שיירות הגמלים, אשר חצו את מדבר סהרה

מאפריקה המשוונית.

במרכז חצי-האי ערב נתגלו ציורי סלע המתארים צייד גמלים מחד, והולכת גמלים ורכיבה על

גמלים מאידך. יש המזהים בצירוף זה את שלב ביותו של הגמל, אך תיארוכו של שלב זה שם איננו

ברור.

בצפון תימן נמצאו צלמיות חימר של גמלים המתוארכות ל1000- לפנה"ס בקירוב, והן הקדומות

מסוגן שנתגלו עד כה.

ג. השיירות - מבנה, ארגון וביצוע

תוכנו של פרק זה מבוסס בעיקרו על ספרה של כריסטינה פ' גראנט: 'המדבר הסורי', המסתמך על

מספר רב של מקורות ביבליוגרפיים ועל חקירותיה ונסיונה של המחברת.

לדעתה של כ"ג ועל-פי העדויות, נראה שתבנית שיירות המדבר, ארגונן, מבנן וצורת תנועתן, לא

נשתנו הרבה מאז הופעת השיירות בסוף האלף השני לפנה"ס.

רוב המקורות המתארים שיירות אלה, הוא ממאות השנים האחרונות. אך ניתן להקיש מתיאורים

אלה בקירוב את תבניתן של השיירות הקדומות:

גוף השיירה - החל מסוף האלף השני לפנה"ס נכללו בו גמלים הנושאים מטעני סחורות, אספקה,

מים, סוחרים ונוסעים שונים. מספר הגמלים נע, כנראה, מבודדים ועד מאות אחדות ואף יותר.

המנהיג - בטבלת תדמור הוא מוגדר כ'סינודיארך' (בערבית: באשי). הוא נבחר בידי הגורם

היוזם: ממלכתי, עירוני, שבטי, איגוד סוחרים וכו'. אחריותו הייתה כוללת - משלב התארגנות

השיירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שיחי' בדווי חזק וידוע במרחב.

מטה השיירה - בעלי תפקידים נוספים לעזרתו של המנהיג: מורה-דרך (בערבית: דליל), לא פעם

אב ובנו המתלמד; אמרכל, רצים ומשרתים.

משמר נייד - רכוב ו/או רגלי.

נהגי הגמלים - בעליהם או נהגים שכירים, אחד לכל גמל או לגמלים אחדים.

הגמלים - סופקו על-ידי היוזם או על-ידי שבטים 'מגדלי גמלים', במרחב הסמוך לעיר המוצא.

אל השיירה העמוסה צורפו גמלים 'ריקים' להחלפה. לעתים שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק את

הגמלים ואבטח את השיירה - בכעין מונופול.

הכנות ליציאה - לכל יציאת שיירה, בכל היקף שהוא, קדם שלב פעלתני של התארגנות:

ריכוז הון, בחירת מנהיג, ריכוז המטענים, גיוס גמלים ונהגי גמלים, מינוי מטה, הסדרת חוזים

וביטוח, הסדרת הסכמי-מעבר עם 'מלכי הארצות' - בעיקר שיח'ים בדוויים, וגיוס יחידות משמר.

שלב זה יכול היה להימשך עד חודשיים-שלושה.

ציר התנועה - נבחר על-ידי המנהיג מבין הצירים שהיו בכל התקופות הנזכרות, כבר 'עתיקים

כזמן', לאור הערכת-מצב שלקחה בחשבון שיקולי עבירות, עונות השנה, מצב מקורות המים

במרחב, מצב המרעה, מצב הביטחון לאורך הצירים השונים, גובה התשלומים שיש לשלם עבור

מעבר, יחסי הכוחות בין השבטים ובין האימפריות וכו'.

צורת התנועה - השיירה נעה על-פי-רוב במתכונת קבועה: המשמר הקדמי, עם מורי-הדרך, נעו

קילומטרים אחדים לפניה, אחריהם נעו המנהיג ומטהו, ואחריהם השיירה עצמה, כשלאורכה

נעים, פרושים, אנשי המשמר.

- השהיות בדרך במשך היום היו קצרות. בתנאי שרב קשים הייתה שהיית צהרים ארוכה יותר.

- הכניסה לחניון לילה בשטח הייתה בדרך-כלל שעה-שעתיים לפני שקיעת השמש - לפריקת

הגמלים, לפיזורם למרעה ולהתארגנות לקראת הלילה, כאשר המטענים מסודרים במעגל,

כעין חומה, שבתוכה מאהל ומחוצה לה מוצבים זקיפים. גם הגמלים נכפתו והורבצו בחוץ.

בחניית לילה בתחנות הדרכים, הוכנס כנראה לחצר החאן רק חלק מן השיירה או רק המטענים,

המטה ועשירי הסוחרים. אלה היו מבלים ערב בבתי המרחץ (במואה, בשער רמון, בעבדת,

בממשית) ולנים בחדריו.

- לעתים מוזכרת תנועת שיירות גם בשעות הלילה.

מהירות התנועה ומשקל המטענים - אלה הושפעו מעומס הגמלים, ממספרם, מעבירות שטח,

מעונת השנה, ממצב המרעה ומקורות המים וכו'. המסע מבצרה לחאלב (לפי כ' גראנט), שאורכו

כ- 2000 ק"מ, ארך 70-30 יום.

- גמלי רכיבה רכובים - מסוגלים לנוע כ9-5 ק"מ בשעה, במשך 20-10 שעות ברציפות, בשטח נוח.

- גמלי משא עמוסים - נעים כ4- ק"מ בשעה, כ40-30- ק"מ ביום.

תודות למבנה גבו הקמור יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס,

הפרד או החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו, לא

יכול להתרומם על רגליו האחוריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות.

גמלי הנוודים בסהרה נושאים ביום, בדרך-כלל, עד 150 ק"ג. בקורפוס הגמלים הבריטי,

במלחמת העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ200- ק"ג. גמלי משא גדולים, שמשקלם כ600- ק"ג,

יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב מסע רגיל.

ט"א לורנס, 'איש ערב', מדווח בספרו 'שבעת עמודי חכמה', על סבילותם של גמלי רכיבה ועל

מהירות תנועתם במלחמת העולם הראשונה:

...לאחר כיבוש עקבה ב6.7.1919- הוא חוצה את סיני עם 8 רוכבים... ראס אל-נאקב... תמד...

מעבר המיתלה... אל-שאט... כ240- ק"מ ברכיבה רצופה, תוך 49 שעות - כ - 5 ק"מ/שעה.

בפברואר 1918, עם כמה רוכבי גמלים, הוא יורד לפנות ערב מטפילה שבהרי אדום, דרך נקב

ד'חל... עין- חוסוב... את מעלה העקרבים The pass, הם עולים לפנות בוקר ומגיעים לבאר-שבע

בצהרים. כ128- ק"מ תוך כ20- שעות - כ6,4- ק"מ/שעה, בנתיב תלול בחלקו.

כתב ה'נשיונל גיאוגרפיק', ת' אברקרומבי, ראיין סוחר המוביל חיטה וסחורות מן הנמל הסעודי

אד-דמאם אל גבול צפון-תימן:

"...כילד עבדתי בשיירות הגמלים של אבי... המדבר היה נרחב והצעדות ארוכות... מטען של

כ- 550 שקים היה מובל על-ידי כ135- גמלים... משך המסע היה 60-50 יום, כ1,100- ק"מ, כ- 200 ק"ג לגמל, כ22- ק"מ ביום... כיום המשאיות שלי מעבירות מטען כזה תוך יומיים..."


התבנית: מצודה/חאן/מקור מים - כתחנת דרכים, מופיעה ונמשכת בשינויים קלים בכל התקופות

הנזכרות. יחידות המשמר שהוצבו בתחנות אלו היו שילובים אתניים שונים של צבא אימפריאלי

ומקומיים. המרחק בין תחנה לתחנה היה בין יום הליכה לבין ימים אחדים. העדויות

הארכיאולוגיות לתחנות בחיג'אז או בעומק המדבר הסורי ובצפון-ערב, מעטות ביותר, לפי שעה.

עם היתקרבות למקור מים, היו הגמלים מריחים אותו מרחוק. הגמלים 'הריקים' היו מאיצים,

מקדימים את השיירה ומדליחים את המים ברגליהם... בתנאי צמא הייתה מתפתחת תחרות

סמויה ואכזרית בין נהגי הגמלים על השקיית גמליהם...

ניווט - לעתים היו השבילים נמחים בסופות החול והאבק, והבאשי היה מאבד את הכיוון על-פני

המישור האינסופי. הוא היה מחנה את השיירה עד הלילה כדי למצוא את הכיוון על-פי הכוכבים.

בסיפורי הנוסעים מוזכרות רוחות השרב של המדבר, הנושבות כמו מתוך 'כבשן זכוכית'.

הקור בחורף מומחש בכך, שהמים בנאדות העור קפאו לקרח, ולא ניתן היה לשתות מהם עד

הצהרים. בעת גשם היו מקומות, שהקרקע נעשתה בהם כה חלקלקה, עד שהגמלים החלו

מחליקים ונופלים והיה צורך לעצור את השיירה עד עבור המטר והתייבשות קרום האדמה.

שבטי המדבר - מעבר השיירות דרך הטריטוריות של שבטי הבדווים היה נושא רגיש בכל

התקופות הנזכרות, כאשר מערכת רופפת של תשלומים, יחסי כוחות בין-שבטיים, מתנות ויוקרה

מונעים במידה מסוימת פשיטות שוד מצידם...

הובלה סדירה, גביית תשלומי-מעבר וביזת השיירות, היו ענפים מקבילים, שבהם פירנסו אורחות-

הסחר את תושבי המדבר.

ד. מור ולבונה

מה הם חומרים אלה? מדוע היו מבוקשים ויקרים כל-כך בעולם העתיק? כיצד והיכן יוצרו? כיצד

הובלו ושווקו? מה היו שימושיהם? מה היו ההשפעות התרבותיות, הכלכליות והפוליטיות של

הביקוש להם?

לשאלות אלו קיימות כיום רק תשובות חלקיות. אלה מבוססות על כתביהם של סופרים מימי קדם

ממסופוטמיה, ממצרים, מארץ-ישראל, מיוון ומרומא; וכן על תיאורי מסע, חפירות

ארכיאולוגיות ומחקרים שנעשו במאה זו. המקורות היווניים-רומיים העיקריים הם כתבי

סטראבו, דיודורוס, תיאופראסטוס, פליניוס ופלוטארך.

עצי המור והלבונה גדלים באופן טבעי רק בשני מקומות בעולם: בדרום-ערב ובצפון סומלי.

הסיבה לתפוצתם המוגבלת היא, כנראה, הצירוף האקולוגי המיוחד של משקעים, תוצאת

המונסון הדרומי-מזרחי, טמפרטורות גבוהות וסוג קרקע המצוי רק במקומות אלו. בהרי תימן,

המגיעים לגבהים של כ3000- מ', נע ממוצע הגשמים השנתי בין 600 ל800- מ"מ.

מפיקים את המור והלבונה באמצעות חיתוכים אחרים בקליפה, באורך של כ12- ס"מ כל אחד.

מחתכים אלה נוזל שרף, המתקשה בבואו במגע עם האוויר. אז נוצרים גושים קטנים, המכונים

לעתים 'דמעות'.

הפקת השרף נעשית בעונה החמה, בחודש מאי, אבל בתקופה הרומית היו מפיקים אתו גם

בראשית האביב, כדי לקבל יבול נוסף. בסתיו נאספות 'הדמעות' ומאוחסנות במחסנים, שתוכננו

במיוחד למטרה זו ומוקמו באזורי הגידול. מחסן כזה מכיל תשעה חדרי איחסון וחדר גדול יותר

בצד, למגורי עובדים ושומרים. את איסוף היבול משלימים עד החורף, ואז נארז השרף בשקים

ונשלח. בימי קדם היו סדר הפעולות וזמן ביצוען דומים.

הלבונה

צבע השרף נע בין צהוב לבין ירוק חיוור, עד לחום-צהבהב זהוב. החומר שקוף בעת היאספו, אך

נעשה אטום עקב שפשוף הנטיפות זו בזו בעת ההובלה.

הלבונה* בוערת בקלות ומפיקה עשן ריחני. משמכבים את האש, מוסיף הרמץ ללחוש עוד זמן רב

ולקטר עשן לבן בעל ריח עדין וארומטי.

הלבונה נוצרת משני מיני עצים סוככניים של הסוג Boswellia ממשפחת הבושמיים. למין הראשון

אין גזע מרכזי. הענפים יוצאים סמוך לפני הקרקע ומשווים לו מראה שיח. בתנאים רגילים מגיע

העץ לגובה של כ2.5- מ', אבל בתנאים טובים במיוחד הוא יכול להגיע גם עד 5 מ'. למין השני יש

גזע מרכזי יחיד, והוא יכול להגיע לגובה של כ7- מ'.

הלבונה שימשה בעיקר לקטורת,** כלומר - ליצירת ניחוח בעת שריפתה, כאמצעי פולחן של רוב

עמי המזרח הקדום. זה גם היה שימושה העיקרי אצל עם ישראל, כפי שמעידים פסוקים רבים

במקרא (שמות, ל, 34; ויקרא, ב, 1; ויקרא, כד, ועוד).

השימוש בה נמשך במאות הראשונות לספירה, כפי שנראה מן המשנה (מסכתות זבחים, מנחות,

שקלים, יומא וסוטה). יתכן שהיה שימוש דומה בבתים פרטיים, כפי שמרמז המספר הגדול

יחסית של תנורי קטורת קטנים, שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל.

בספרויות המצרית והאכדית, נזכרת הלבונה בשימושה כקטורת רק לעתים נדירות, אבל ודאי

שימשה למטרה זו גם בשני האזורים הללו. המלכה המצרית חתשפסות (1600 לפנה"ס) שלחה

משלחות להעלות למצרים שתילים חיים של עצי לבונה מארץ פונט (Punt), כנראה אזור חוף

סומאלי, שם גדל מין בר של לבונה - B. frereana, שהוא בעל שרף משובח. העצים ניטעו באזור

תבי, אך אין עדות ישירה באשר לקליטתם וליבולם (32, 30). בספרות הניאו-אשורית יש תזכורות

רבות לשימוש בקטורת בפולחן. אם אמנם הייתה קטורת זו דומה לקטורת שבאזורים השכנים –

יש להניח שהשתמשו בלבונה. הסבר זה חל גם על הקטורת הנזכרת בכתבים מצריים. במצרים

ובמסופוטמיה נמצאו מבעירי קטורת, ששימשו כנראה להבערת לבונה. בנטיפי הקטורת, שנמצאו בקברו של תות-אנח'-אמון, נערכה אנליזה, והם זוהו על-ידי לוקאס כלבונה. אולי נועדו להבערת

קטורת בגלגול הבא...

* אכדית: Lebanatu; עילמית: Lu-ba-nat; ערבית: Luban; יוונית: Libanotos, Libanos.

** קטורת: המילה השמית קטר(ת) משמעה עשן; כך באוגריתית (קטר), בארמית (קטרא) ובאכדית Quturtu, Qutru.

בעברית המקראית נתייחד הפועל 'קטר' למעשה הפולחני של שריפה והעלאה בעשן.

הלבונה הובערה כקטורת על-ידי היוונים והרומים. פליניוס מספר, שבטקסי האשכבה לפופיאה,

אשתו של נירון, הובערה כמות לבונה השווה לייצור השנתי של דרום-ערב, ושהדבר נעשה על-מנת

לכסות על ריח הגופה הבוערת. יתכן שבמקורו היה זה מנהג, שמטרתו להנעים לאלים, שהלבונה

הייתה אהובה עליהם...

בעולם היווני-רומי לא היה שימוש רב בלבונה, בתכשירים קוסמטיים ובבשמים, אך הייתה לה

חשיבות רפואית רבה. תכונותיה עשו אותה ליעילה נגד שטפי דם, בריפוי פצעים ובניקוי. השתמשו

בה נגד רעלים שונים, כתרופות לכאבים בצד הגוף ובחזה, להתנפחות כלי הדם, לשטפי-דם בפה

ובגרון, לפציעות, לאיברים משותקים ועוד.

על-אף שהלבונה אינה נזכרת בהקשר זה בספרות של עמים אחרים באותה תקופה, יש להניח

שהשתמשו בה בצורה דומה בארצות 'הסהר הפורה', כי תרופות היוונים והרומים דומות במקרים

רבים לאלה של רופאי המזרח הקדום.

המור

צבע השרף חום-אדמדם. הוא בוער בקלות וכמעט אינו מוציא עשן ואינו מותיר פיח. הרמץ מפיק

עשן לבן, שאינו חריף כריח הלבונה ודוחה במקצת בריחו. צבע הטיפות הקרושות של המור

המשובח הוא צהוב-אדום סוגיו המשובחים פחות ניכרים בטיפות שתוכן מנומר או שחור,

והטיפות בעלות האיכות הגרועה ביותר צבען שחור גם מבחוץ (Plinius, Hist. Nat. XII, 35).

שרף המור* מופק מן העץ Balsamodendron myrru. זהו עץ סוככני בעל גזע מרכזי, שקוטרו מגיע

ל - 30 ס"מ, ונופו מכסה שטח שקוטרו עד 6,5 מ'. גובהו תלוי באקלים. נושא עלים רק לזמן קצר,

לאחר תקופת גשמי המונסון - סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר. לאחר שהעלים נושרים, מופיעים על

הענפים קוצים ארוכים.

עצי מור, המצויירים בנאמנות למציאות, נמצאו במקדש חתשפסות בדיר אל-בחארי –

(Deir-el-bahari) שבמצרים. התיאורים המתאימים ביותר לאלה של החוקרים

המודרניים, הם תיאוריהם של פליניוס ותיאופראסטוס.

בעולם העתיק שימש אף המור לקטורת, אך אם לשפוט על-פי מיעוט המקורות בהם נזכר שימוש

כזה בספרות, במידה שונה מזו של הלבונה. ממכתבי אל-עמרנה אנו למדים, שבין המתנות ששלח

תושרתה, מלך מתאני, לאמנחותפ השני, ואולי גם לאחנאתון, מלכי מצרים, היה גם שמן המור.

ידוע לנו, שבשני המקרים נועד המור לשימוש כבושם או כמישחות. הכתובות בדיר-אל-בחארי

מספרות, שחתשפסות שמה מור על רגליה.

תיאופראסטוס ('על הריחות') מספר, שהמור והקינמון היו המרכיבים העיקריים של הבושם

המצרי. הכתובות במקדש חתשפסות נוגעות לשימוש במור בשל ריחו - דבר המרמז אולי על

שימוש בו לקטורת. פלוטארך מספר, שהמצרים השתמשו במור לקטורת בתקופה הקלאסית.

באשור שרפו מור במבער שהונח למראשות החולה, אולי כדי לטהר את האוויר בחדר.

____________________

* אכדית וערבית: Murru; יוונית ולטינית: Murra.

חשובים מאלה היו שימושי המור בקוסמטיקה ובבשמים. בארץ-ישראל ערבבו מור נוזלי (כנראה

שמן נייטראלי שהכיל מור) עם תבלים אחדים, על-מנת ליצור "...שמן משחת קודש" (שמות, ל,

23). בחיים החילוניים שימש המור לבישום המלבושים המלכותיים (תהילים, מה, 9), המשכב

(משלי, ז, 17), והגוף עצמו (שיר השירים, א,13; ה, 5). במגילת אסתר (ב, 12) מסופר על ההכנות

אותן הייתה צריכה לעבור כל נערה המוצגת בפני המלך: "ובהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך

אחשוורוש, מקץ היות לה כדת הנשים שנים-עשר חודש, כי כך ימלאו ימי תמרוקיהן. שישה

חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".

גם היוונים השתמשו במור לייצור בשמים. אחד המרכיבים של הבושם המפורסם מגליון, היה שמן

המור. תיאופראסטוס מונה את שמן המור, מגליון ובושם מצרי - כבשמים הטובים לנשים בגלל

"...חוזקם ואופיים היציב, והעובדה שאינם מתנדפים ואינם מתפזרים, ובושם יציב הוא הדבר

שנשים זקוקות לו".

למור, כמו ללבונה, היו שימושים רבים ברפואה העתיקה. אין עדות חד-משמעית לשימוש בו

לרפואה בארץ-ישראל, אף שיש יסוד להנחה, ששימש למטרה זו, מאחר שנעשה בו שימוש רחב

בארם-נהרים ובעולם היווני-רומי. יתכן, שהמשקה שהוגש לישו לפני צליבתו (מרכוס, 15, 23) –

תערובת של יין ומור - היה סם מרגיע או משקיט כאבים. כמו-כן, שימש המור לריפוי מחלות

עיניים, אוזן ואף. ערבבו אותו עם אלום, ליצירת תכשיר לשטיפת הפה.

לפי המקורות הקלאסיים, הדרישה הנרחבת לקטורת היקרה, המונופול על מרכזי הייצור

והשליטה על צינורות השיווק - הביאו עושר גדול לארצות דרום-ערב. במאה הראשונה לספירה

תיאר פליניוס את הערבים כ"גזע העשיר ביותר בעולם". במקום אחר הוא מעריך באופן זהיר,

שממאה מיליון סיסטרציות, שהוציאה האימפריה הרומית על סחורות מן המזרח - ערב, הודו

וסין - הוציאה מחצית הסכום על סחורות ערב בלבד. חלק מסכום זה הוצא לקניית פנינים בנמלי

המפרץ הפרסי, אבל רובו שימש לקניית לבונה.

ה. נתיבי סחר ביבשה ובים

למור וללבונה היה ביקוש רב בעולם העתיק בגלל שימושיהם הרבים. על-מנת לספק את הביקוש

הזה, פיתחו תושבי דרום-ערב מערכת מאורגנת היטב להפצה של סחורתם ולשיווקה. עזר לכך

מיקומו של חצי-האי ערב, שלו קשר ישיר עם סיני, ארץ-ישראל, סוריה ומסופוטמיה, והמוקף ים

ממערב, מדרום וממזרח. כך היה לערבים קשר ימי ויבשתי גם יחד עם מרכזי התרבות הגדולים

שבצפון ובמערב, וקשר ימי עם הודו ועם מזרח אפריקה.

יש להדגיש, שבשום עת לא הייתה קיימת דרך בשמים אחת בלבד, כפי שנטו להניח רוב

החוקרים. בכל התקופות השתמשו במערכת נתיבים, מהם ביבשה ומהם בים. נתיבים אלה עלו

וירדו לסירוגין בחשיבותם, עם השינויים הגיאו-פוליטיים והכלכליים בערב, במזרח הקדום ובאגן

הים התיכון. כך, למשל, נזקים כבדים, כתוצאה משוד ספינות-סוחר בים, יכלו לגרום לסוחרים

שיעברו לנוע בנתיבים יבשתיים, ולהפך: מיסוי כבד ביבשה ופשיטות שוד תכופות של שבטי

המדבר, יכלו לאלצם לחזור ולהשתמש בספינות להעברת סחורותיהם בים האדום או דרך מיצרי

הורמוז.

דרכי הבשמים העיקריות מוצאן בשבא שבדרום-ערב, והן כללו תחנות בתימא, מאריב, יתריב

(מדינה), דדן, פטרה ועזה. סעיף אחר של המערכת עבר באילת (Aelana) וחצה את סיני אל

רינוקורורה (אל-עריש). סימנים אחדים מעידים על קיומו של נתיב שחצה את חצי-האי ערב,

מחצרמוות למפרץ הפרסי. סטראבו מספר, שהמסע מחצרמוות לעיר הנמל גרהא (Gerrha) ארך

40 יום, ומשם נשלחה הלבונה למסופוטמיה ולארץ-ישראל.

את זמן היווצרותה של הדרך מדרום-ערב לארץ-ישראל ניתן לקבוע במידה מסוימת של ביטחון.

קרוב לוודאי, שמסעה של מלכת שבא לחצר שלמה, באמצע המאה העשירית לפנה"ס, נערך

בנתיב: שבא - מאריב - יתריב - דדן. אפשר שמטרתו של מסע זה הייתה השגת הסכם לשיווקם

של מוצרי דרום-ערב. מאחר שהמסע היה בלתי אפשרי ללא גמלים, ומאחר שביות הגמל חל בערך

במאה ה13- או ה12- לפנה"ס, יש להניח שנתיב זה נכנס לשימוש בין המאה ה- 13 למאה ה- 12 לפנה"ס. באיזו דרך חצתה שיירת מלכת שבא את הערבה, ועלתה אל הנגב וממנו אל הרי יהודה

וירושלים - אין אנו יודעים. קרוב לוודאי, שהייתה זו דרך חצבה - מעלה העקרבים - ערוער –

מעלה דרגות (מעלות אשר שופצו בתקופה הרומית), ונראה שהמסע הלוך ושוב, ואשר נמשך

כארבעה חודשים, נערך בתקופת החורף והאביב.

ו. עדויות היסטוריות

תעודות שומריות ואכדיות מן האלף השלישי לפנה"ס ואילך, כבר מעידות על שיטת שיירות סחר

(כנראה חמורים) משוכללת: חוזים, הסכמי סחר וכו'.

במצרים היה הגמל ידוע מתחילת התקופה השושלתית, סביב האלף השלישי לפנה"ס, אך עדיין לא

כרכב שיירות.

באשור מתארים תבליטים מימי תגלת פלאסר הראשון (1078-1160 לפנה"ס) גמל דו-דבשתי.

(שיירת?) גמלים כאלה שניתנו כמס למלך אשור מאת שליט גלזנו, מופיעה באובליסק של

שלמנאסר השלישי (824-859 לפנה"ס).

תדמור(Palmyra)

מופיעה בתעודות מן התקופה הבבלית הקדומה, ובעיקר בתעודות מארי מן המאה ה- 18 לפנה"ס, כתחנה לשיירות סוחרים ושליחים מדיניים לאורך שפת הקשת הפורייה, ממסופוטמיה

מערבה. במקורות האשוריים מופיעה לראשונה במאה ה11- לפנה"ס "העיר תדמר בארץ אמר".

היא מתעצמת במאה השלישית לפנה"ס עם התפוררות האימפריה הסלבקית, וסביר שפיתחה

קשרים עם הנבטים. בחפירות מאוחרות יותר נתגלו בתחומה:

- מזבחות לאלוהי שיירות שמיים: ארסו, עזיזו, סואדס.

- עמודי זיכרון, שהוצבו לכבודו של שיח' בדווי, מנהיג שיירות בשם סואדס, "על שירותיו

הטובים... לסוחרים, לשיירות ולאחיו האזרחים".

- טבלה משנת 137 לפנה"ס, שמידותיה 1.75 x 5 מ', כתובה יוונית ותדמורית, המפרטת

מכסים ומסים שהוטלו על בעלי שיירות וסוחריהן שעברו דרך העיר: מכס על מעבר סחורות –

בשמים (מס כבד!), תבלינים, עבדים, שמן זית, מיני מזון יבש, אריגים, מתכות, עץ;

מכס על מעבר בהמות - גמלים (מס כבד!), חמורים, מקנה;

מס על "שימוש בבעלי מקצועות" - סוחרי בשמים, סוחרי אריגים, זונות;

מס על שימוש במי העיר - שונה בשיעורו משנה לשנה (כנראה לפי כמות הגשמים שירדה

באותו חורף);

מס בשמים - "בעבור משא גמל של שמן ריחני (מור?), המובא בכלי בהט ייקח גובה המסים

25 דינרים בכניסה, ו13- דינרים ביציאה (מן העיר)... בעבור משא גמל של שמן ריחני, המובא

בנאדות של עור עזים ייקח גובה המסים 13 דינרים בכניסה ו7- דינרים ביציאה".

פטרה

אנו משערים, כי חשיבותה של פטרה - מעבר נקרת הסיק ומקורות המים שלה - החלה לעלות

במקביל להופעת הגמל כרכב שיירות ולהתפתחותה של מערכת שיירות המדבר, החל מסוף האלף

השני לפנה"ס.

בשנת 312 לפנה"ס מדווחת בשמו של הירונימוס מקארדיה, פשיטה של כוח-משימה סלבקי על

פטרה הנבטית. כוח משיכתה של רקם-פטרה כמאגר זהב שיירות הסחר ניכר בבירור בפשיטה זו

ומעיד על פרק זמן ממושך, אולי בן מאות שנים לפניה, שבו הפעילו הנבטים אימפריית-שיירות

נושאת רווחים גבוהים. פטרה שימשה 'כספת' של אימפריה זו.12

בפפירוסי-ניצנה מס' 31, 72, 89, מסוף התקופה הביזנטית, נמסרים פרטים שונים, המעידים על

מעבר שיירות מדבר דרך יישוב זה. הפרט הבולט שבהם, בפפירוס 31, הוא הבית "בעל

96 המיטות... הקומה העליונה והמגרש הריק שבחזית...", כנראה חאן, שהיה בחלקה המזרחי של

העיר, ממזרח לאפיק נחל עזוז.

ז. היבט מקראי

כינסנו כאן פסוקים המזכירים את הגמל כרכב שיירות, את סחר דרום-ערב, המור, הלבונה,

זהב, שבא ותדמור - בתקופת המקרא. אם נקבל את תיארוך תקופת האבות לרקע הכלקוליתי,

לאלף השלישי ולאלף השני לפנה"ס, נוכל לשער, שהופעת הגמל בספר בראשית הינה שילוב

מאוחר, מתקופת בית ראשון ושיבת ציון, במסורות קדומות יותר. פסוקים מספרי נביאים ומשיר

השירים, המזכירים את סחר המור והלבונה והשימוש בו, הם בעיקר מהתקופות האשורית

והפרסית -

"...ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם-נהרים אל עיר

נחור. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים..." (בראשית, כד, 11-10).

"...ויבוא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי

פניתי הבית ומקום לגמלים. ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים

לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו..." (שם, שם, 33-32).

"...ויקחוהו וישליכו אותו הבורה... ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים

נכאת וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה..." (שם, לז, 25-24).

"...ויהיה בדרך במלון... (שמות, ד, 24). "...ונפש כי הקריב קרבן מנחה... סולת יהיה קרבנו ויצק

עליה שמן ונתן עליה לבונה..." (ויקרא, ב, 1).

"...ולקח מלוא המחתה גחלי אש... ומלוא חפניו קטורת סמים דקה... ונתן הקטרת על האש...

וכסה הענן הקטרת אש הפרכת..." (שם, טז, 13-12).

"...ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם כי ארבע מאות איש ונער אשר רכבו על

הגמלים וינוסו..." (שמואל א', ל, 17).

"...ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה... ותבוא ירושלימה בחיל כבד מאד גמלים נושאים

בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה..." (מלכים א', י, 2-1).

"...ויבן שלמה את בעלת ואת תדמור במדבר..." (מלכים א', ט, 17).

"...ויבן את תדמור במדבר ואת כל ערי המסכנות..." (דבה"י ב', ח, 4).

"...העם מזבחים ומקטרים בבמות..." (מלכים ב', יב, 4).

"...משא בערב... אורחות דדנים..." (ישעיהו, כא, 13).

"...משא בהמת נגב בארץ צרה וצוקה... ישאו על כתף עורים חיליהם ועל דבשת גמלים

אוצרותיהם..." (שם, ל, 6).

"...המון ים חיל גויים יבואו לך... שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כולם משבא יבואו זהב

ולבונה ישאו... כל צאן קידר..." (שם, ס, 6-5).

"...מי יתנני במדבר מלון אורחים..." (שם, ט, 1).

"...דדן רוכלתך... ערב וכל נשיאי קידר המה סוחרי ידך... רוכלי ורעמה המה רוכליך בראש כל

בושם ובכל אבן יקרה וזהב..." (יחזקאל, כז, 22-20).

"...שבא ודדן וסוחרי תרשיש..." (שם, לח, 13).

"...ויתן לו מזהב שבא..." (תהלים, עב, 15).

"...הביטו ארחות תמא הליכות שבא..." (איוב, י, 19).

"...מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל..." (שיר השירים,

ג, 6).

"...ורד וכרכום וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים..." (שם, ד, 14).

"...גמליהם ארבע מאות שלשים וחמישה... בבואם לבית ה' אשר בירושלים..." (עזרא, ב, 68-67).

קטורה

מוזכרת במקרא כפילגשו של אברהם (בראשית, כה, 4-1; דברים, יא, 32). שם נמנו ששת בני

קטורה וצאציהם. אלו שהוזכרו בכתובים אחרים במקרא: מדין, שוח, שבא, דדן ועיפה.

שבטים אלה מוזכרים גם במקורות האכדיים.

דדן, מדין, עיפה ושבא, שניתן לאתרם בחצי-האי ערב, באים במקרא בזיקה ברורה לסחר מור,

לבונה, בושם, אבן יקרה וזהב - המובהקים שבפריטי סחר ערב בתקופת המקרא.

השם 'בני קטורה' מקורו, כנראה, בקטורת ובסחר הבשמים, ובא לאפיין את השבטים שעסקו

בסחר הבין-לאומי בתקופת המקרא, בכל מרחב המזרח הקדום.

בנביאים אחרונים ובמקורות מקראיים ישנם הדים לסחר ערב, ובמאוחרים שבהם, מן התקופה

הפרסית, למשל שיר השירים ואיוב, ישנם כבר כנראה הדים לסחר הנבטי.

שיירות הגמלים נושאות בשמים החלו לחצות את הנגב מסוף האלף השני לפנה"ס בדרכן אל נמלי

הים התיכון. בסיסי המוצא שלהן, תבליטו הגיאוגרפי של הנגב ונמלי היעד - כל אלה הכתיבו

מערכת בת חמישה-שישה צירי תנועה, שבהם נעו במקביל שיירות אלו. על-פי חליפות התנאים

הגיאו-פוליטיים, הכלכליים והאקלימיים, הוסט עיקר היקפה של תנועת השיירות מדרך אחת

לאחרת, תוך יצירת מערכות-יחסי-גומלין משתנות עם נוודי המרחב, עם הנוודים-למחצה, עם

קהילות יושבי הקבע ועם הממשלים האימפריאליים.

ח. שיירות המלח בסהרה כיום

בדרום מדבר סהרה, במדינת ניג'ר, מדווחות מסוף שנות ה60-' של מאה זו, שיירות גמלים

הנושאות מטילי מלח מאתר הפקתם למרכזי סחר בארץ הנושבת.15 קיים דמיון מרשים בין תיאור

השיירות בנות-זמננו, לאלו שתוארו בספרה של כ' גראנט.4 יש בו כדי לחזק את ההשערה,

שתבניתן העיקרית ואורחות תנועתן דומות הן, ומשמרות אותה מסורת של שיירות המדבר מן התקופות ההיסטוריות.

אתר ההפקה של מטילי המלח הוא בנאת המדבר בילמה (Bilma) במזרח ניג'ר ).

מרחב זה של מדבר קיצוני, המשתרע על-פני דרום אלג'יריה ומזרח ניג'ר, מאוכלס בעיקרו על-

ידי בני מטה הטוארג (Tuareg), שמוצאם ברברי קדום. בנאת בילמה מפיקים מטילי מלח זה

מאות שנים (ואולי אף יותר). בריכות שיקוע החצובות בשכבת המלח, מוצפות מים בתהליך

מבוקר, תוך כדי קירצוף דפנותיהן. עיסת המלח המופקת נדחסת אל תבניות עץ ומיובשת בשמש

למטילים או כיכרות. כל מטיל שוקל כ20- ק"ג, ושישה מהם מועמסים בסלי קש ובאיזון עדין

משני עברי דבשתו של הגמל הרובץ. בנוסף למטילי המלח, מועמסים על גמלים אחדים דוחן

(millet) לאדם ומספוא לבהמה. וראה צילום במאמר ב-'National Geographic'... נראה דומה

לשער רמון...

השיירות בנות-זמננו מונות כ5,000-1,000- גמלים במבנה חופשי, המתפצל לא אחת לתת-שיירות

בנות עשרה גמלים בלבד. בעלי הגמלים אינם משתתפים במסעות אלה, אלא שוכרים גמלים

Cameleers ביחס של 1:10, ההולכים רגלית או רוכבים חליפות.

אורך המסלול מבילמה עד אגדס (Agades), העובר דרך נאת המדבר Fachi ושתי בארות מלוחות,

הוא כ1,100- ק"מ. הדרך נמשכת שלושה שבועות. ההשכמה לפנות בוקר. לפני התזוזה משקים

את הגמלים "עד כדי להתפקע", כדי שיוכלו לעמוד בצמא מספר ימים. המים לאנשים נישאים

בנאדות עור עיזים. הגמלים נקשרים ראש-אל-זנב, טורים טורים. אין כמעט שבילים במרחב

הדיונות הזה. הניווט הוא בין הדיונות האורכיות על-פי השמש וכוכבי הערב. קצב התנועה 4-

3 ק"מ/שעה. רקיע ללא ענן. השמש רותחת. החולות לוהטים. אוכלים מן היד אל הפה תוך כדי

תנועה, הנמשכת עד מאוחר בערב. בחניה פורקים את הגמלים, כופתים אותם ומגישים להם

מספוא. אוכלים דוחן טחון ושותים תה חריף ומתוק מאוד.

הגעה בחצות, לאור הירח, אל נאת הדקלים פאצ'י. מנוחה של יומיים. קליעת חבלים מחדש.

מפגש עם שיירות אחיות. סופת חול עזה, מרעה בואדי לא רחוק, או ממטר אקראי – משהים

לעתים את השיירה ליום-יומיים. ושיירות ריקות נעות שוב אל מקורות המלח דרך המדבר – אולי

אף ברגע זה - -

מקורות:

1. נגב א' / אדני המדבר, 1983, וראה מאמרו של ר' כהן בחוברת זו.

2. Schmitt-Nilsen, K. / Desert Animals, 1964

3. Bulliet, R.W. / The Camel and the Wheel, 1975

Guthier-Pitter & Dagg / the Camel, 1981

4. Grant, C.P. / The Syrian Desert, 1937

5. The Camel (שם).

6. Lawrence, T.E. / Seven Pillars of Wisdom, 1924

7. Abercrombie, T.J. / 'Arabia's Frankincense Trail', National Geographic,

October, 1985.

8. מקור 4.

9. אנציקלופדיה מקראית / ערכים: מור, לבונה, שבא, קטורת, קטורה.

10. מקור 9.

11. מקור 4.

12. מקור 1.

13. Keramer, C.J. / Excavation at Nessana, 1962, Vol. 3

14. מקור 9.

15. Englebert, V. / 'I Joined a Sahara Salt Caravan', National Geographic,

November, 1965, pp. 694-711.

Kenneth & Slavin / The Tuareg, 1973.

מקורות נוספים:

16. אהרוני, י' / 'דרכים ומצודות בנגב בתקופת המקרא', ספר אילת, 1960.

17. אהרוני, י' / 'הנגב בתקופה הישראלית', מתוך: ארץ הנגב בעריכת: גרדוס, י', שמואלי, א',

תשל"ט, 1979.

18. משל, ז' / 'תולדות דרכי הנגב בעבר', מתוך: ארץ הנגב בעריכת: גרדוס, י', שמואלי א',

תשל"ט, 1979.

19. נגב, א' / 'הנבטים בנגב', מתוך: ארץ הנגב בעריכת: גרדוס, י', שמואלי, א', תשל"ט, 1979.

למידע נוסף מלאו פרטים

Please, enter your name
Please, enter your phone number
Please, enter your e-mail address Mail address is not not valid

הצטרפו לרשימת התפוצה

photovisi download 6

 

 

 

 

 

 

עדכונים בעמוד הפייסבוק

הרשמה לניוזלטר ועדכונים

הצטרפו לרשימת התפוצה ותקבלו עדכונים.

לפרטים ומידע נוסף

Please, enter your name
Please, enter your phone number
Please, enter your e-mail address Mail address is not not valid

הספר סביבה אנכית - להורדה

kricha front